מילה אחת, ארבע תשובות: ניתוח הפועל

1. מפרידים ארבע שאלות שונות

שורש הוא משפחת העיצורים; בניין הוא התבנית שבה הוכנס השורש; צורה אומרת אם זו פעולה נטויה, מקור או בינוני; גוף אומר מי מבצע בפועל הנטוי. טעות נפוצה היא למלא תרגום במקום ניתוח.

מילים שנשתמש בהן: נסתר הוא הוא; נסתרת היא היא; נסתרים הם הם; נסתרות הן הן. נוכח הוא אתה, נוכחת היא את, נוכחים הם אתם ונוכחות הן אתן. מדבר הוא אני ומדברים הם אנחנו. זוגי הוא שניים או שתיים. גזע הוא חלק הפועל בלי תחילית וסיומת הנטייה.

הכלל: ממלאים כל תא לפי הכותרת שלו. מקור אינו מקבל גוף רק מפני שאפשר לתרגם אותו לפועל בעברית.

• מפרקים יחד: كتبوا: כ-ת-ב, בניין 1, עבר, נסתרים. تعليم: ע-ל-מ, בניין 2, מקור, ללא גוף. בדגם בוחרים ארבע משש מילים; תא מושחר אינו דורש מילוי.

2. סיומות העבר: מי עשה

בפועל בעבר הגוף מסומן לרוב בסוף. משווים לצורת עבר נסתר יחיד של הבניין, ואז מזהים את הסיומת. ת׳ עם תנועה שונה מבדילה בין אני, אתה ואת; ת׳ בסוכון אחרי גזע הפועל מסמנת היא בצורת היסוד.

הכלל: בעבר לומדים את הסיומות כקבוצה, לא מזהים גוף לפי עצם קיומה של ת׳.

• מפרקים יחד: בكتبتُ הסוכון על ב׳ ותנועת הדמה על ת׳ מכוונים לאני. בكتبتْ ת׳ הנקבה שקטה, והגוף היא. האליף בסוף كتبوا היא אליף מפרידה בכתיב ואינה גוף חדש.

3. הווה-עתיד: תחילית וגם סיומת

תחיליות أ، ن، ي، ت פותחות צורות הווה-עתיד. הן אינן מספיקות לבדן לקביעת גוף; הסיומת וההקשר משלימים. אותה צורה יכולה לשמש היא או אתה. העתיד עשוי להיות מסומן גם ב-س או سوف.

הכלל: קוראים את כל מעטפת הנטייה: תחילית + גזע + סיומת. כשיש עמימות אמיתית, ההקשר מכריע.

• מפרקים יחד: בتكتبان התחילית והסיומת יחד עדיין אינן מבדילות בין נוכחים זוגי לנסתרות זוגי בלי הקשר. לא ממציאים גוף חד-משמעי כשאין די נתונים.

4. דרך הנטייה: למה הסוף משתנה

הווה-עתיד משנה סיומות אחרי מילים מסוימות. זו אינה החלפת שורש או בניין. מרפוע היא צורת ההווה הרגילה. מנצוב ומג׳זום הם שמות לצורות שסופן משתנה בגלל מילה שבאה לפניהן: אחרי أنْ או لن בא מנצוב, ואחרי لم בא מג׳זום.

הכלל: בשלם יחיד: يكتبُ → أن يكتبَ → لم يكتبْ. בצורות בעלות נ׳ נטייה כמו يكتبون, הנ׳ נושרת במנצוב ובמג׳זום.

• מפרקים יחד: בשתי הצורות האחרונות נ׳ הנטייה נושרת, אך למ ולן מבדילות משמעות זמן. נ׳ הנסתרות בيكتبن אינה אותה נ׳ נטייה נושרת. שורש כתב ובניין 1 נשארים.

5. ציווי: הוראה לנוכח

ציווי פונה למי שמדברים אליו. בנייתו קשורה להווה-עתיד המג׳זום: משמיטים תחילית גוף ומשתמשים בתנועת עזר אם צריך. אין לבנות כל ציווי באליף זהה, מפני שהבניין והגזע קובעים את הצורה.

הכלל: לציווי יש גופי נוכח: אתה, את, אתם/אתן, זוגי. איסור נבנה ב-لا الناهية + הווה מג׳זום, לא בהוספת "לא" לצורת הציווי.

• מפרקים יחד: לצורה اكتبوا גוף נוכחים ולא נסתרים, אף ששתיהן עשויות להסתיים בوا. משווים תחילית, תבנית ומשמעות, לא סיומת לבדה.

6. מקור ובינוני: מילה שמית, לא תמיד פועל

מקור נותן שם לפעולה. בינוני פועל מתאר עושה או בעל תכונה; בינוני פעול מתאר מי או מה שקיבל פעולה. במקור אין גוף; בבינוני מתארים מין ומספר אם הם נדרשים, ולא ממציאים גוף פועלי.

הכלל: מבחינים בין זמן של פועל לבין צורה שמית. תרגום כמו "מלמד" אינו מוכיח הווה-עתיד.

• מפרקים יחד: كاتب בינוני פועל בבניין 1; مكتوب בינוני פעול; كتابة מקור. مُعَلِّم ומُعَلَّم נבדלים בתנועה לפני העיצור האחרון ולכן צריך לקרוא גם ניקוד ולא רק מ׳ בתחילה.

7. כינוי מושא אינו גוף המבצע

פועל עשוי לכלול בסופו גם גוף נושא וגם כינוי מושא. מפרידים מי עשה ממי קיבל את הפעולה. הכינוי הצמוד אינו חלק מן השורש ואינו מחליף את גוף הפועל.

הכלל: מנתחים את צורת הפועל לפני כינוי המושא, ואז מפרשים את הכינוי בנפרד.

• מפרקים יחד: כתבתُها: אני המבצע ו"אותה" המושא. ساعدني: נסתר, לא מדבר; ني מציינת אותי. شكرناهم: אנחנו המבצעים, הם המקבלים. שלוש השכבות נשארות נפרדות.

8. ניתוח מלא ומנומק

במילה בבניין נגזר מסירים תחילית גוף רק אחרי שמזהים את התבנית. אחרת אפשר למחוק ת׳ של בניין 5 או המזה שורשית. בסוף עושים בדיקת התאמה בין צורה, גוף ותרגום.

הכלל: עובדים מן המילה הנתונה אל התבנית, לא מתרגום משוער אל ניחוש בניין.

• מפרקים יחד: يشاركون: ש-ר-כ; בניין 3, שהאליף בו נשארת בגזע; הווה-עתיד מרפוע; נסתרים. تعلم: ע-ל-מ, בניין 5, עבר, נסתר. ת׳ בתחילתו היא של הבניין, לא "היא".