תחביר בבחינה: מתרגמים ומזהים תופעה

1. שתי פעולות בכל שאלה

בדגם המצורף משימת התחביר כוללת תרגום של המשפט וזיהוי התופעה במילים המסומנות. תרגום טוב בלי זיהוי משאיר חלק לא פתור, ושם תופעה בלי תרגום אינו משלים את המשימה.

תזכורת פשוטה: יחסה היא סימון של תפקיד המילה. בדוגמאות הרגילות כאן ראשונה מסומנת בדמה, שלישית בפתחה ושנייה בכסרה. יש צורות עם סימנים אחרים, כמו זוגי. מקור הוא שם של פעולה, למשל פתיחה או כתיבה; הוא אינו פועל עם גוף.

הכלל: בוחרים שלוש משאלות 10-14 לפי הדגם. כותבים תרגום מלא ושם תופעה מדויק, בהתאם למה שסומן.

• מפרקים יחד: אם מסומן طالبي المدرسة, התופעה היא זוגי בסמיכות. "שם עצם" רחב מדי. סימני הזיהוי: משמעות שניים, י׳ של זוגי ביחסה שלישית ונ׳ שנשמטה לפני הסומך.

2. משפט זיקה: תיאור בעזרת משפט

לפעמים לא מתארים ספר בתואר אחד אלא במשפט: ספר שמישהו כתב. אחרי שם מיודע משתמשים בכינוי זיקה מתאים; אחרי שם לא מיודע אין בדרך הרגילה כינוי זיקה. בעברית מתרגמים בשי״ן בשני המקרים.

הכלל: בודקים קודם יידוע של השם המתואר. אם הוא מושא בתוך משפט הזיקה, כינוי צמוד מחזיר אליו.

• מפרקים יחד: ה׳ בكتبه מחזירה למאמר; ها בزرتها מחזירה לבית הספר, שהוא נקבה בערבית. בעברית אין צורך לכתוב "המאמר שתלמיד כתב אותו". اسم غير معرّف = שם לא מיודע; אין כאן מילת זיקה חסרה בטעות.

3. ערך היתרון וההפלגה

תבנית כמו أكبر אומרת "גדול יותר" או "הגדול ביותר" לפי הסביבה. مِنְ מציגה עם מי משווים. צירוף עם שם אחר יכול לקבוע מי מוביל בקבוצה. לא מתרגמים תמיד אותו דבר.

הכלל: أكبر من = גדול יותר מ־; أكبر مكتبة = הספרייה הגדולה ביותר בדוגמה. שומרים את תחום ההשוואה.

• מפרקים יחד: בדוגמה הראשונה משווים שתי ספריות; בשנייה מדברים על הגדולה בתוך העיר. אין להרחיב ל"בעולם". أكبر נשארת כאן באותה צורה אף שספרייה נקבה.

4. תַמַּ ומקור: פעולה שהושלמה

تَمَّ פירושה הבסיסי הושלם או התבצע. כשהיא באה עם מקור, שם הפעולה, המבנה מציג שהפעולה בוצעה. בעברית טבעית מתרגמים לעיתים בסביל ולא "הושלמה פתיחת".

הכלל: מזהים تَمَّ + מקור, לא תَمَّ + פועל עבר. המקור נושא של تمّ ולכן בראשונה בדוגמה.

• מפרקים יחד: افتتاح הוא שם הפעולה פתיחה; المعرض סומך. לא נאמר מי פתח, ולכן לא ממציאים מבצע. זהו ביטוי סביל במשמעות, אף שאין כאן סביל פנימי בתנועות הפועל.

5. إِنَّ: מדגישים טענה ומשנים סימון

إنّ נכנסת למשפט שמני. שם إنّ הוא מה שמדברים עליו, והנשוא אומר עליו משהו. השינוי החשוב הוא בסימן התפקיד של השם, לא בעצם משמעות התואר.

הכלל: שם إنّ בשלישית; הנשוא בראשונה. אין חובה לתרגם כל إنّ במילה "אכן" אם העברית נעשית כבדה.

• מפרקים יחד: الطالبُ הפך לالطالبَ אחרי إنّ. مجتهدٌ נשאר בראשונה. לא מחליפים בין הכלל הזה לכלל של كان, שפועלת אחרת.

6. נשוא מוקדם אחרי إنّ

לפעמים החלק המספר על השם בא לפני השם עצמו. זה נפוץ בצירופים של "יש ל־". אל תחליטו שהמילה הראשונה אחרי إنّ חייבת להיות שמה.

הכלל: כשמילת יחס וצירוף שם מקדימים, בודקים אם הם נשוא מוקדם. שם إنّ יכול להופיע אחריהם בשלישית.

• מפרקים יחד: للمكتبة = למי יש, נשוא מוקדם. دورًا = מה יש, שם إنّ מאוחר. مهمًّا מתאר תפקיד ולכן מתאים לו. חשוב לזהות את הצירוף המסומן ולא רק לכתוב "إنّ".

7. كَانَ: מצב בעבר

كان נכנסת למשפט שמני וממקמת את המצב בזמן אחר. שם كان נשאר בראשונה, והנשוא עובר לשלישית. עם פועל בהווה היא יכולה לתאר הרגל או פעולה שנמשכה בעבר.

הכלל: מבדילים בין נשוא תואר אחרי كان לבין פועל הבא אחריה; התרגום נקבע לפי המבנה.

• מפרקים יחד: במשפט הראשון مجتهدًا נשוא كان. בשני يقرأ פועל הווה בצירוף המתאר הרגל בעבר. אין לתרגם "היה יקרא". اسم كان = הנושא של היה; خبر كان = מה שנאמר עליו.

8. לא שוללת מין: אין אף אחד מן הסוג

לَا מסוג זה שוללת קיום של דבר מן הקבוצה, לא סתם פעולה. בצורתה הפשוטה שם לא יחיד, לא מיודע, בפתחה ובלי תנוין. המבנה שונה מ"לא כותב".

הכלל: מזהים לَا + שם מתאים + השלמה. לא מכנים כל لا בשם שוללת מין.

• מפרקים יחד: בראשון השם كتاب בא מיד אחרי לא ושלילת הקיום היא העיקר. בשני לא באה לפני פועל. זה סוג אחר של שלילה, ולא מסבירים אותו בכלל של שם לא.

9. חאל: באיזה מצב התרחשה הפעולה

حال, תיאור מצב, עונה על "באיזה מצב היה המשתתף בזמן הפעולה". בדוגמה הפשוטה הוא שם לא מיודע בשלישית. הוא אינו רק תואר קבוע של האדם.

הכלל: מבדילים בין תכונה בצירוף שם-תואר לבין מצב זמני הקשור לפעולה.

• מפרקים יחד: مبتسمًا אומר איך חזר; המילה אינה מיודעת והיא בשלישית. בצירוף השני המילה מיודעת ומזהה איזה תלמיד. המשמעות והסימנים עובדים יחד.

10. תמייז: מבהירים באיזה מובן

تمييز הוא שם מבהיר. הוא עונה על עמימות כגון "גדל במה?" או "טוב יותר באיזה צד?". בדוגמה הנלמדת הוא לא מיודע ובשלישית. הוא אינו המצב של האדם בזמן פעולה.

הכלל: שואלים אם המילה מתארת מצב של משתתף, או מסבירה תחום/מידה שנשארו לא ברורים.

• מפרקים יחד: فهمًا מסביר במה חלה הגדילה: בהבנה. התלמיד לא חזר "במצב הבנה" כמו מחייך. לכן התופעה היא תמייז ולא חאל, למרות דמיון בסיומת.

11. התפעלות: זו אינה שאלת מה

מَا יכולה להופיע במשפט התפעלות. בתבנית הזאת אין שאלה שמבקשת תשובה, אלא הבעת רגש על תכונה חזקה. התרגום הטבעי מתחיל ב"כמה".

הכלל: מَا + צורת أَفْعَلَ + שם בשלישית היא תבנית התפעלות בדוגמאות האלה.

• מפרקים יחד: أجملَ כאן אינה השוואה רגילה של "יפה יותר" אלא פועל בתבנית התפעלות. الحديقةَ בשלישית. הסביבה והניקוד מבדילים ממשפט יתרון.